יש הרגשה מיוחדת של הצלחה, של הישג, כשבת עונדת תכשיט שהיא עיצבה והכינה בעצמה. כל כך מיוחד שהמזכרת מהאירוע היא משהו שהשקעת בו ויצרת בעצמך. במיוחד כשהכל כל כך זמין ויש כל כך הרבה גאדג'אטים שמציפים אותנו. ליצור תכשיט משלך זאת הזדמנות למשהו בעל ערך, מעצם זה שהשקענו בו. אבל לפעמים הדרך לשם קשה.
שבוע שעבר בסדנת בת מצווה כיתתית שהפעלתי, ראיתי שאחת הבנות לא כל כך רגועה במהלך ההסבר. חזרתי ואמרתי לכולן, אבל כיוונתי אליה, שזה יכול להיראות קצת קשה בהתחלה אבל הטכניקה בסוף היא פשוטה. הוספתי כל אחת יכולה ועוד לא קרה לי שמישהי יצאה מהסדנא בלי תכשיט או לא הצליחה וובכלל שאני פה לעזור בכל שלב ושלב.
הזמנתי אותה לשבת ליידי והיא ניסתה לבקש שאעשה את העבודה בשבילה והתעקשה שהיא לא טובה בזה.
בסדנא אני מפזרת המון ערכות, שבכל אחת יש את כל החומרים הדרושים להכנת תכשיט. כולל החרוזים שאני בוחרת ועושה התאמות מראש. זה חשוב כדי לתת מסגרת תומכת שתעזור לכל אחת לסיים את הסדנא בזמן הקצוב בתחושת הצלחה ועם תוצר גמור ברמה גבוהה. חוץ מזה יש גם בופה חרוזים למי שרוצה לעצב בעצמה או להוסיף על העיצוב שלי.
חזרה לבת שממשיכה להתעקש שהיא לא יכולה. ניסיתי לשכנע אותה שלפחות תנסה, שתבחר ערכה שמוצאת חן בעיניה ותתחיל בעיצוב , ושבשלב ההרכבה אני אעזור לה, היא בחרה ערכה של צמיד, ניסתה כמה וריאציות של עיצוב ולא היה נראה לה.
חשבתי שזהו זה ואולי פשוט היא באמת לא רוצה לעשות, ובנסיון אחרון אמרתי לה שתלך לבופה החרוזים ותנסה להרכיב את העיצוב בעצמה מאפס.
אחרי כמה דקות חוזרת כאילו ילדה אחרת, פתאום יש לה מבט נחוש בעיניים והיא מרוכזת מאוד ועובדת במרץ. חוסר הביטחון הראשוני נעלם כלא היה והיא נהנית ויוצרת את התכשיט שלה בשמחה יחד עם כולן.
אני לא יודעת בדיוק מה עשה את השינוי. אולי משהו באפשרות לעשות את זה לגמרי בעצמה התאים לה יותר, אולי הפגנת האמון, שהיא יכולה לעשות את זה ממש מאפס עזר לה.. בכל מקרה, היא עשתה עיצוב מקורי ומהמם ואפילו בשלב ההרכבה, למרות שהיא הייתה נראית לי לא מרוכזת בכלל, היא הסתדרה לגמרי בעצמה.
אני לא יודעת מה גורם לנו לפעמים פשוט להכריז שאנחנו לא מסוגלים למשהו, אבל אולי קצת עידוד ודרך שמתאימה לנו יותר, יעזרו לנו להתמודד עם הדברים.
